<h1>פסקי תשובות או"ז</h1>
<h2>דף ג.</h2>
נאמן עלי אבא או גוי, לפני גמר דין יכול לחזור בו, לאחר גמר דין, או אם קבלו לעדות, אחר שהעיד אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו, אפילו אחר גמר דין או אחר שהעיד, חוזר אפילו באתן לך.
<h2>דף ח.</h2>
ראובן שהלוה לאחיו ל' זקוק ואין לו מה לשלם, אם בשעת פריעת המס יכול לקבל חרם שכבר נתייאש מאותו חוב לגמרי פטור. ואם לא נתייאש ועדיין בוטח ומצפה לו תדיר חייב לפרוע מס מן הכל. ואם ממקצת נתייאש וממקצת לא נתייאש, ממה שלא נתייאש יתן. ויש לפרש לו על מה משביעין אותו, כדי שידע להתבונן ולהזהר.
ראובן שקידש בת שמעון ופירש שמעון בשעת השידוכין או אחר כך "זה הממון של בתי וחתני לנדונייתם תנו ליד לוי שישא ויתן בו". אין שמעון חייב ליתן מס מזה הממון. ואם לוי מלוהו לצורך החתן שיהיה כל הריוח של החתן חייב ליתן מן הכל. ואם מלוהו בחצי שכר יתן מן החצי. ואם החתן מבני העיר ודר בה ורוצה להשתקע שם, יתן מן הכל. ויתום שבא לליפס"ק [לייפציג] ורוצה תוך ח' שבועות לילך בה"ל [האלע] לעשות נישואין, ותוך כך כשבאים בעלי חובות אביו מרחיב להם זמן בריבית מועט כדי להוציא מידם ואינו מלוה כלום, פשיטא שפטור מן המס.
וראיתי קהלות חשובות שאין גובין מס מן היתומים עד שיגדלו וינשאו. וזהו דין תורה. ואם היתום בא מעלמא והרויח הממון במקום אחר, והשתא בא לדור בביתך ואינו מלוה לשום גוי חס ושלום ששום אדם יחייב אותו מס. ואפילו אדם גדול שאינו יתום פטור כי האי גונא.
<h2>דף יא.</h2>
והאב שנתן מתנה לחתניו ובניו לכל אחד בית והחצר של כולם, (ו)אם נתן לשלשתן ביחד ולא פירש כל אחד יטול חלקו כנגד ביתו, עשאן שותפין בחצר וחולקין בשוה. ואם קדמו המתנות זו לזו ואמר "לפלוני חתני אני נותן הבית הפנימי עם החצר", מסתמא כנגד כל רוחב הבית הפנימי שלו נתן לו, שאם לא כן היה לו לפרש "איני נותן לך אלא כנגד הבית".
<h2>דף כג.</h2>
השיב רבינו שמחה זצ"ל שאין חזקה לבתי כיסאות שלנו אע"פ שהם מכוסים.
<h2>דף מ.</h2>
יום לתחילת דין לילה לגמר דין. ואם התחיל בדינו בלילה אפילו בדיעבד דיניה לאו דינא. חלצה בלילה חליצתה פסולה. ואשה שקיבלה גיטה בלילה אינה מגורשת. וספק [אם] הוא הדין קידושין, משום דכתיב ויצאה והיתה, ואפילו לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי פסקו הגאונים דבעי עידי מסירה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, והן הן עידיו הן הן דייניו. וטבילת גר ביום. אבל קיום שטרות וגיטין הוי אפילו בלילה.
<h2>דף מ:</h2>
ראובן שמכר בית לשמעון, ואחר כך הוציא שטר מתנה שנתנו לבתו קודם. ואין כתוב בשטר המתנה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא, נראה לאבא מרי זצ"ל שהמתנה בטילה והמכר קיים. ואפילו אם המתנה קיימת יחזיר לשמעון מעותיו ואינו נאמן לומר "היית חייב לי קודם ולא יכולתי להוציא מידך בענין אחר". ואחר כך יתבעו לדין. וראבי"ה זצ"ל כתב שהמתנה קיימת והמכר בטל. אך הקונה ישבע ויטול מעותיו אם זה טוען "אישתבע לי שאין בידך משלי כלום". ורבינו שמחה זצ"ל אומר שאם לא כתב שטר אחר על בית זה היתה זוכה הבת בזה הבית מאביה בזה השטר. אבל עתה המכר קיים והמתנה בטילה, דאין ספק מוציא מידי ודאי. הגהה. וה"ה אם היה האחרון שטר מתנה היה מבטל זוזי הראשון. ובשטר מכר אפילו כתוב בו "זילו איטמרו וכתובו ליה", לא שדי איניש זוזיה בכדי, וגביא ממכירה המאוחרת לה. וריב"א זצ"ל [כתב] דדוקא כשמקנה לו קרקע בשטר שכתוב בו "שדי נתונה לך" בעי למימר "כתבוה בשוקא" ואי לא כתוב ביה הכי הויא טמירתא ופסול, אבל שטר העומד לראייה לא שייך למימר ביה טמירתא. ור"י אלפס זצ"ל כתב בשם רב האיי גאון זצ"ל דבצוואת שכיב מרע לא חיישינן למיכתב ביה "פרסמוה", ואפילו אם אמר בהדיא "לא תגלו להא תפקדתא עד אחר מיתה" לאו טמירתא היא.
<h2>דף מא.</h2>
יבם שנתן כתובה ליבמתו מנכסי בעלה הראשון קודם חליצה לפי שלא רצה לייבם וגם אין דעתה להנשא עוד ולפיכך לא חששה לחלוץ, לא זכתה היבמה באותם נכסים, ואפילו הקנה לה, דקנין בטעות חוזר. וכל מה שנתן לה חוזר היבם וגובה. ועכשיו שגזר הגאון [רגמ"ה] על שתי נשים ופשטה הגזירה, והיה היבם מייבם ברצון אלא שהוא אנוס בתקנתא דרבנן, סבור אני שאין לה כתובה, ואפילו חלצה.
<h2>דף מז:</h2>
אלמנה שלא הניחוה קרובי בעלה לינשא עד שנתנה הבית לשתי בנותיה, אם יש עדים שמיחו בידה והיה בידם למחות בידה, אין מתנתה מתנה, דתלוה ויהיב לא הויא מתנה ואפילו לא מסר מודעא אי ידעי עדים באונסיה אפילו באונס ממון, וכל שכן כאן דצער הגוף הוא, אבל אם היתה יכולה לינשא על כרחם ואעפ"כ נתנה להם הבית ברצון מפני שחששה על דבריהם, אין זה אונס והמתנה מתנה.
<h2>דף מח.</h2>
האיש שנסתמא אחר שקידש את האשה, אומר אבא מרי זצ"ל שאין כופין אותו להוציא. ורבינו שמחה זצ"ל השיב לו שכופין.
בחור שנשא אשה ושהה עמה כשלש שנים ולא היה יכול לבוא איליה, השיב אבא מרי זצ"ל, שאם לא נתברר על פי רופא מומחה שלא יתרפא עוד אלא שיכול להיות שיתרפא שאין לכופו, שמא יתרפא ויקלקלה ויאמר "אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי מגרשה". וכן השיב הר"ר שמואל בן רבינו ברוך זצ"ל שאין לכופו. והרב רבינו מנוח ב"ר יעקב הלוי מצרפת השיב אם היא באה מחמת טענה כפינן ליה, ואם לאו אין כאן כפייה, ותפשו את הבחור בידי גוים ונתנוהו בכבלי ברזל, ושמוהו בבית הכלא במגדל אבנים, ואחר כך הוליכוהו תפוש לעיר אחרת לבית יהודי המוחזק וגדול בעיני הדוכוס. וגיזם יהודי המוחזק על הבחור "אם לא תתן גט אצוה לעבדי לייסרך עד המות". ותוך התפיסה טרם שפטרוהו מן התפיסה נתן גט ובוכה ומצוה לכתוב ובוכה. וקודם התפיסה רצו ליתן ולפייסו בממון (שהיה) [שיהא] נותן גט, ולא נתרצה כלל וכשראה שאין לו תקנה אחרת כי אם ליתן גט ביקש שיתנו לו מקצת מעות, ונתנו לו.
והשיב הרב ר' ישעיה זצ"ל לא מיבעיא שיש לה תואנה גדולה וטענה ברורה שאינו יכול ליזקק אליה, והכל מבקשין תפקידן והיא רוצה עונתה ואין לך טענה גדולה מזה. וזאת שנתענגה שלש שנים הדין עמה שתצא. אלא אפילו בלא כל זאת, אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו, אע"פ שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט, מכל מקום גאוני הישיבות של בבל מזמן רבנן סבוראי שהיו אחר הוראה תיקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד. וכ"כ בה"ג, וכ"כ גם רב האיי זצ"ל ורב שרירא זצ"ל וכל הגאונים שיותר משלש מאות שנה היה בימיהם שניתקנה זאת התקנה ואין לזוז ממנה. וכ"כ גם אלפס ואין מי שיכול לעקור תקנת ב"ד הגדול שבבבל. הילכך גיטה של זו גט כשר הוא ואין לפרכס עליו. וכיון שנתרצה אפילו על ידי עישוי גיטו גט, דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול. וטענה גדולה שיש לה, וכגון שהעישוי נעשה כדין "עשה מה שישראל אומר לך". ועוד שיש כאן נתינת מעות דאגב מתן מעות גמר ומגרש, כדאמרינן גבי תלוה וזבין תלוה וקדיש. וכשר הוא גט זה ויכולה לינשא בו לכתחילה. ולקילקול אין לחוש אלא היכא שהריעותא מחמת האשה, כגון מוציא משום נדר או משום שם רע או משום איילונית או [משום] שאין לה ווסת קבוע. אבל כאן יאמר "אילו הייתי יודע שהייתי מתרפא לא הייתי מגרש", והלא היא דוחקת אותו ואינה רוצה להמתין ולראות אם יש לו רפואה.
<h2>דף נב.</h2>
ראובן שהפקיד עשרה זקוקין זהב ביד אשת שמעון, וכשהשיאה את בתה אמרה לו "אקח מזהבך ואתקן תכשיט לבתי ואפרע לך". ואמר "כן". ומתה ולא ציותה את ביתה. ואמר ראובן "אותו זהב הוא שלי". ואמר שמעון "טוב אם אתה יודע שהוא שלך קחנו". ונחסר מן הזהב חמשה רבעים, ולא ידע שמעון אנה לקחה זוגתו הזהב שתיקנה התכשיט ממנו. ישבע ראובן שנחסר ממנו חמש רבעים ויטול. ואם הבעל תיקן התכשיט לבתו, נראה שנאמן בלא שבועה, דאין לך משיב אבידה גדול מזה. כי ראובן לא הפקיד אצלו ואעפ"כ הודה לו. והא דתנן [ב"ב נ"א ע"ב] קיבל מן האשה יחזיר לבעלה ויעשו פירוש לפירושה, כל זה מיירי שאין שם תובע. אבל אם יש שם תובע, אם הוא אמיד יחזיר לו, ואפילו אי לא אמיד אי יהיב סימנא מהדרינן ליה אפילו מיתמי.
<h2>דף נז:</h2>
שותפין שחלקו החצר ובירר כל אחד חלקו, ויש לראובן תשמיש ודריסת הרגל בחלק שמעון, אין ראובן יכול למחות ביד שמעון מלבנות בחצירו אע"פ שממעט תשמיש החצר ומעקם הדרך.
<h2>דף ע.</h2>
על דבר השידוכין שאמר לך רבי טוביה אשלח אליך את רבי משה ויוסף. וכל אשר יאמרו לך על זה תסמוך ותאמין להם. ובאו אליך ואמרו לך, רבי טוביה אומר שתתפוס פקדונו שבידך בע' זקוקים ואל תחזיר לו עד שיתן לך ע' זקוקים. ועתה יתמי רבי טוביה רוצים להוציא הפקדון מידך. אין הדין עמהם. שרבי משה ויוסף הן הן שלוחיו של רבי טוביה, והן הן עידיו. ואע"פ שרבי משה הוא דודו, אתה נאמן בשבועה מיגו דאי בעית היית טוען שנאנס הפקדון מידך. וכיון שיוסף הוא עד כשר ומסייען, אתה פטור מן השבועה, דעד אחד [המסייע] פוטר מן השבועה כדפסק רבינו תם זצ"ל ורבינו שמחה זצ"ל. ואם לא קידש בן רבי טוביה את בתך יכולין היורשין לומר לא ניחא לן במאי דפסק לך אבונא. והואיל והוא היה יכול לחזור בו, דאין דברים הללו נקנין באמירה אא"כ קידשו לא זכית במשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן.
<h2>דף צט:</h2>
שותפין שחלקו החצר ובירר כל אחד חלקו, ויש לראובן תשמיש ודריסת הרגל בחלק שמעון, אין ראובן יכול למחות ביד שמעון מלבנות בחצירו אע"פ שממעט תשמיש החצר ומעקם הדרך.
<h2>דף קיג:</h2>
יום לתחילת דין לילה לגמר דין. ואם התחיל בדינו בלילה אפילו בדיעבד דיניה לאו דינא. חלצה בלילה חליצתה פסולה. ואשה שקיבלה גיטה בלילה אינה מגורשת. וספק [אם] הוא הדין קידושין, משום דכתיב ויצאה והיתה, ואפילו לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי פסקו הגאונים דבעי עידי מסירה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, והן הן עידיו הן הן דייניו. וטבילת גר ביום. אבל קיום שטרות וגיטין הוי אפילו בלילה.
<h2>דף קכח.</h2>
נאמן עלי אבא או גוי, לפני גמר דין יכול לחזור בו, לאחר גמר דין, או אם קבלו לעדות, אחר שהעיד אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו, אפילו אחר גמר דין או אחר שהעיד, חוזר אפילו באתן לך.
<h2>דף קלד:</h2>
כתב אבא מרי זצ"ל אין אדם נאמן לומר שיחררתי את עבדי אפילו מכאן ולהבא, כמו שאינו נאמן לומר גירשתי את אשתי, כדאיתא ביש נוחלין. והשיב לו רבינו אבי"ה זצ"ל דדמי להא דתנא בהשולח [גיטין מ' ע"ב], האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשאו בן חורין. ויש ספרים שכתוב בהם "עשוי בן חורין". א"ר יוחנן וכולן בשטר. פירש רש"י זצ"ל שכתב לו שטר שיחרור. פ"א שכתב אלו הלשונות בשטר, (להא) [והא] דתניא האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין, והוא אומר לא עשאני, חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר, הכל מיירי כגון שאמר שיחררתיו בשטר כשר. ועבד שהשיאו רבו לבת חורין יצא לחירות וצריך גט שיחרור וכופין את רבו לכתוב לו גט שיחרור. והעבד כותב לו שטר על דמיו. וכן אם הניח לו רבו תפלין.
<h2>דף קלו.</h2>
שטר עדות שכך כתוב "איך פלוני בר פלוני אמר לנו הוו עלי עדים", תקון רבנן לכתוב להתחיל בלשון "זכרון עדות". ושטר שאין כתוב בו "לבריאת עולם" כשר בדיעבד ולא לכתחילה. ועוד יותר דינים בזו התשובה.
<h2>דף קמט.</h2>
ערב דכתובה לא משתעבד, ערב דנדוניא משתעבד. גר היורש כמו רב מרי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, ליתיה במתנת שכיב מרע ולכך קני מרי מאיסור אביו בהודאה. אבל גר דעלמא שאינו יורש איתיה שפיר [במתנת] שכיב מרע, ולכך אינו קונה בהודאה. וכן בריא אינו קונה בהודאה. ודלא כפר"י זצ"ל שאומר דקני. ודוקא הודאה כזאת דקים לן שאינו כן לא מהני בבריא. אבל זאת גיסתו של חתן שאמרה לו לפני כל הקהל "המלבוש שאתה תובע סומך עלי שהוא בידי ולצורכך זכיתי בו", והוא סומך על אמונתה והבטחתה וכנס את אשתו, ודאי נאמנת לומר שהוא מושכן לה.
<h2>דף קעד:</h2>
ערב דכתובה לא משתעבד, ערב דנדוניא משתעבד. גר היורש כמו רב מרי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, ליתיה במתנת שכיב מרע ולכך קני מרי מאיסור אביו בהודאה. אבל גר דעלמא שאינו יורש איתיה שפיר [במתנת] שכיב מרע, ולכך אינו קונה בהודאה. וכן בריא אינו קונה בהודאה. ודלא כפר"י זצ"ל שאומר דקני. ודוקא הודאה כזאת דקים לן שאינו כן לא מהני בבריא. אבל זאת גיסתו של חתן שאמרה לו לפני כל הקהל "המלבוש שאתה תובע סומך עלי שהוא בידי ולצורכך זכיתי בו", והוא סומך על אמונתה והבטחתה וכנס את אשתו, ודאי נאמנת לומר שהוא מושכן לה.
